לפעילות עד הבית לחצו כאן!

"החיים שלי נחלקים לשניים: לפני הקבוצה ואחרי שהצטרפתי אליה. עכשיו אני מרגישה שאני לא צריכה להוכיח את עצמי כל הזמן. כאן, בקבוצה איש לא צוחק עליי, אני לא נראית מוזרה בעיני אף אחד"...

 

"אחרי התיכון הרגשתי שאני צריך קשר עם אנשים בני גילי. הייתי בודד. הגעתי לתכנית קצת חושש וקצת נפחד, אבל ככל שעבר הזמן ונשארתי בקבוצה החששות והפחדים נעלמו והבנתי כמה החיים שלי היו ריקים עד שהגעתי ל'רעים'".

 

אם של אחת המשתתפות: "לפעמים אני פשוט לא מאמינה לשינוי שחל אצל בתי. פעם חשבון הטלפון היה ממש קטן, היום הוא יכול להגיע למאות שקלים, ואני מאושרת. נכון, זה עולה לי הרבה כסף, אבל לילדה יש עם מי לדבר..."

 

מדריכה: "המטרה העיקרית של הקבוצה היא ליצור את המרחב שבו דברים יכולים לקרות. בקבוצת הנוער היה שלב שבו שאלנו את עצמנו למה החבר'ה לא נפגשים מחוץ לקבוצה? ואז יום אחד מישהו בא וסיפר שהוא הלך לסרט עם חבר מהקבוצה והם פגשו עוד מישהו מהקבוצה, וכך הלאה. התחלנו קצת לחקור ולשאול והתברר שהם דווקא נפגשים עם חברי הקבוצה גם לא במסגרת הפעילות הקבועה. ההפנמה הראשונית, שהנה יש תוצאות לעבודה, הייתה כל כך מרגשת".

 

"היו לי חברים וידידים מהתיכון. הייתי מזמין אותם לבוא ומתי שהוא היה מתפתח איזה ריב. לא היה לי מושג למה זה לא מצליח לי. בקבוצה, דבר ראשון אני לומד. לומד איך לנהל את המצב החברתי שלי, איך לא ליפול למקומות לא טובים, איך להבין יותר, ואיך לומר כשאני לא מבין".

 

"ברגע הראשון, כשהגעתי לקבוצה, נרתעתי מהשונות של החברים. אחר כך למדתי להכיר אותם ולקבל. תמיד אפשר למצוא את המשותף... אסור לפסול אף אחד. צריך קודם להכיר, וכשמכירים מקבלים. ב'רעים' אתה לומד להכיר את השונה ומשליך מכך על העולם כולו... הקבוצה מגבשת ואתה לומד לקבל כל אחד".

 

"הייתי נורא לחוץ בזמן הריאיון הראשוני עם המדריך. הוא אמנם ניסה להיות נחמד וידידותי, אבל אני פחדתי כל הזמן שלא אמצא מתאים לקבוצה. כל כך הרבה אכזבות היו לי, שהייתי בטוח שיגידו לי שאני לא מתאים. בהתחלה הייתי מבולבל וביישן, לא ידעתי מה להגיד. לאט לאט השתחררתי ונרגעתי. עד שקיבלתי תשובה חיובית מהמדריך, שאני מתאים לקבוצה, הייתי נורא בלחץ. עכשיו יש לי המון ציפיות למצוא חברים".

 

"אני זוכרת את המפגשים הראשונים של הקבוצה. אני הייתי חדשה והם כולם מגובשים. יש להם את הבדיחות שלהם ואת ההווי שלהם, ואני הייתי מחוץ לזה, כמו בימים של בית הספר, ששם אף פעם לא הייתי חלק מהחבר'ה. לאט לאט זה השתנה. התמיכה של המנחה הייתה מאוד חשובה לי בשלב הזה והיא בעצם החזיקה אותי בקבוצה".

 

"המפגשים הארציים הם משהו מרגש אבל גם מפחיד. כל השנה אני מחכה להם. עד שהתרגלתי לחברי הקבוצה שלי, עכשיו להיפגש עם חברים אחרים, מכל מיני מקומות, זה מלחיץ. אני לא יודעת איך יקבלו אותי. האם אוכל להתמודד עם היכרות כזאת גדולה של אנשים? מצד שני, כשאני חוזרת מאירועים כאלה אני תמיד אומרת לעצמי שהיה נורא כיף ולא צריך כל כך לדאוג לפני..."

 

"קשה להגדיר את השינוי שקרה לי בקבוצה. באתי לקבוצה אחרי שאימא שלי נפטרה. היא הייתה החברה היחידה שלי. כשהיא נפטרה התרוצצו האחים שלי עם הטלפונים והודיעו לחברים. לי לא היה למי להתקשר. כולם מסביבי פחדו מה יהיה איתי עכשיו. איזה סיבה תהיה לי לצאת מהבית? עם מי אני אדבר? אחותי ראתה מודעה בעיתון על הקבוצה. באתי איתה לראיון. כמעט בכיתי, שאני בן 40 ובא עם אחותי לראיון... בקבוצה הכרתי אנשים טובים. היום אני יכול ללכת איתם לאכול שווארמה, לראות סרט טוב, לשבת על ספסל בערב ולדבר לא על משהו מיוחד. סתם, על החיים, על כדורגל. שתבין, אין לי אלף חברים פה. יש לי שניים, אבל טובים. באזכרה של אימא שלי השנה הם באו. אנשים מהמשפחה לא הבינו מי אלה. אמרתי לכל מי שהסתכל – 'אלה חברים שלי. מהקבוצה. מ'רעים'. חברים שלי"'.

 

"הקבוצה היא עולם שלם. במשך שנים יצאתי רק עם ההורים. ראיתי את האחים שלי יוצאים עם חברים. כל יום שישי הייתי שומע אותם מתכננים את היציאה בפלאפון, ואני בוהה מול הטלוויזיה. שאלתי את עצמי: מתי יבוא תורי? עכשיו, בגיל 20, זו הפעם הראשונה שחגגתי יום הולדת עם חברים".

 

"תמיד הייתי נחשבת מוזרה. למדתי בבית ספר רגיל, אבל המורים והתלמידים לא ידעו איך 'לאכול' אותי. לכן לא היו מתייחסים אליי. לא היו פונים אליי, לא היו שואלים את דעתי ובטח שלא היו מזמינים אותי למסיבות או לאירועים אחרים. תמיד הייתי שונה ואף פעם לא ידעו להגיד לי מה בעצם יש לי.... אובחנתי רק כשהייתי בת 18. עכשיו אני יודעת שיש לי אספרגר".